לפחות השמש שוקעת בים

מה היה עד עכשיו?
טיילנו בצפון האי הדרומי. לא שמיצינו אבל המשכנו. היה ים ואגמים ומזג אויר סביר. באמת הכל היה יחסית סבבה. בעיצוב החוויה כולנו הולכים ומקבלים צורה של נוודים. מכירים את הסופר מרקטים בלי שהיינו בהם, יודעים לאתר שירותים ציבוריים בגני משחקים או בסביבבתם. זוכרים יותר שוכחים פחות. כמה ימים בלי חיבור לחשמל ומים וכמה ימים עם. הקרוון הולך ונשחק אבל זה סיפור אחר. מאגמי נלסון המשכנו מערבה לווסט פורט, עיר הנמל הצפון מערבית של האי הדרומי. לא היינו עדיין בקרייסצ'רץ ככה שזאת העיר הראשונה שאנחנו נכנסים אליה באי הדרומי, הכל יותר קטן, פחות אנשים, פחות צפוף, הרבה מאוד רכבים של תיירים. תרמילאים, משפחות, גמלאים, ניו-זילנד יודעת להציע טיולים לכל סוגי הטיול והתיור, כולם מוצאים את מקומם ועושה רושם שגם מאוד נהנים. ינואר וקשה לדעת כמה תיירים יש, אבל רוב מי שנוסע על הכביש הוא תייר. קרוונים, אופנועים, רכבים גדולים, אוטובוסים. גם הרכבים הקטנים של תיירים. מצד שני אין תחושה של עומס יתר.

ווסטפורט – מערות קשת.
אז הגענו לעיר לפארק קרוונים מסודר, הכנתי בצק ללחם ויצאנו לטיול קצר למסלול נהדר שעולה לאורך מסילה ישנה של אתר כרייה ישן של פחם. המסילה נכנסת לתוך יער גשם לאורך ערוץ שבסופו אגם ובריכה, נכנסנו כולנו להשתכשך, אם כבר מגיעים לכזה מקום אז כיף להיכנס למים. למחרת נסענו צפונה, מערות קשת של 200 מטר אורך ו50 מטר גובה. עצומות! איזה מופע של יופי.




סלעי פאנקייק.
עזבנו את ווסטפורט והמשכנו דרומה לאורך הכביש. בדרך הגענו לנקודת עצירה של סלעי הפנקייק. יש נקודות עצירה בניו-זילנד, מקומות שכל התיירים עוצרים לצלם ולהצטלם בדרך כלל לאורך מסלול שהוא בדרך לנקודה הבאה כשכבר כדאי לעצור לקפה. זה אחד מהמקומות האלה. סלעים שכבתיים בתוך הים ומחוצה לו שנחים אחד על גב השני.

חיפוש זהב
עצרנו לחניית לילה בחניון בתוך ההר לא רחוק מהעיירה גריימאוס, מקום שפעם היה בו מכרה זהב. מאחר ואנחנו עם נסיון בכריית זהב, יצאנו לחפש. מזכיר שוב שאחרי ימים של נסיעה ארוכה, צריך לאוורר את הילדות, לתת להן להוציא קצת מרץ, שלא יריבו אחת עם השניה או יפרקו את הקרוון. לקחתי את נטע ורותם לטיול, השקיעה המאוחרת של השמש מאפשר לטייל עד מאוחר באור יום. אז טיילנו וחיפשנו זהב וחזרנו מבוצבצים.

קרחונים
יש שני קרחונים גדולים שיורדים לכיוון החוף המערבי, פרנץ ג'וזף ופוקס. את פרנץ גוזף "גילה" חוקר אוסטרי, ופוקס קרוי על שם אחד מראשי ממשלת ניו זילנד שבא לצפות בו. מאז הטיול עם נטע, יכולות ההליכה שלו משתפרות, או שאולי רק נדמה לי ככה. הצלחנו ללכת ברגל הלוך כמעט את כל הדרך עד לקרחון בלי להעלות אותו על הכתפיים. נטע מאוד נהנה עד שהגיע לעלייה ודרש לעלות על הכתפיים. הבנות מצידן רצות מסלול כזה קצר וחיכו לנו ליד הקרחון. בדרך עצרנו לשתות מי קרחונים. הקרחון עצמו הולך ונסוג ונעלם משנה לשנה, הוא אמנם נבנה ומתחדש כל חורף אבל לא בקצב ההיעלמות שלו. תהיתי מה יעלה בגורל העיירות פוקס ופרנץ גוזף' כשלא ישארו קרחונים להגיע אליהם? מה יצדיק את קיום העיירות הקטנות הללו והאם הן ישארו?
את הקרחון השני, פרנץ ג'וזף עשינו אחרי הצהריים, עם פחות כוחות ומוטיבציה לראות. תמר התקדמה עם הבנות ואמרה לי שהיא הולכת לתצפית ונעלמה. נטע ואני הלכנו לאיטנו ולא מצאנו את העלייה לתצפית, אז המשכנו, והמשכנו עוד ופגשנו מטיילים ישראלים ושאלנו אותם, "ראיתם שלוש פנתרות ואמא פנתרה?" לא ראו. הבנתי שכנראה פספסנו את הבנות ואנחנו מקדימים אותן. המידע הזה הזניק את נטע לריצה קדימה אל עבר הקרחון והתצפית עליו. כשחזרנו ראינו את הבנות בדרך אלינו, הן המשיכו ואנחנו המשכנו עד נקודת מפגש בה נמלא מים לשתיה. ראיתי קבוצה של מטיילים אוספים גוש קרח משפת נחל הקרחונים, כשהתאספנו כולנו הלכתי לאסוף גוש כזה לעצמנו. וככה חזרנו עם גוש קרח בתיק שהבנות שברו אחכ עם פטיש ומברג לחתיכות.





הו הוויאה שלי... ההיית או חלמתי חלום? (קטע קצר של תמר)
אחרי כל הקרח והקור יצאנו אל מחוז אוטאגו. שמש ללא צל של ענן ליוו אותנו בדרכנו, ואגמים עצומים תכולי עיניים קראו לנו לבוא אליהם. אז באנו. שלושה ימים ולילות קסומים היינו על שפת אגם הוויאה, תכול, חמים יחסית, עם חורשת אקליפטוסים ודשא שמשתדל. כל מה שהכינרת היתה יכולה להיות אם לא היינו מפריעים לה כל הזמן. אז השתכשכנו, שחינו, קייקנו, בנינו רפסודה מקורות שנפלטו אל החוף. היתה חוויית קיץ מושלמת (כולל היתושים) כשהתחזית בישרה על רוח ועננים ארזנו.


מילפורד וארץ הפיורדים.
מאזור וואנאקה נסענו ישר למילפורד, בלי לעצור בקווינסטאון, שהיא עיר האטרקציות באי הדרומי. כל דרום מערב האי הדרומי הוא שמורה ענקית, עם הרים גבוהים המתנשאים מהים ופיורדים או סאונד, בכל השמורה. יש הרבה סאונדים, שהם מפרצי ארוכים מאוד שהיו פעם קרחונים שהפשירו והים נכנס אליהם. (המאורים המציאו הסבר יותר טוב, שהיה איזה חצי אל משועמם עם מין חרמש עץ ואבן שחרץ את האדמה באזור. בדרום הוא עוד התנסה, אבל עד שהגיע לפיורדים הצפוניים הם כבר יצאו לו ממש ישרים ויפים)
מילפורד הוא אחד המעטים שיש אליו גישה עם כביש והכל. רובם מנותקים ואפשר להגיע אליהם רק מהים או דרך שבילי הליכה במהלך טיולי הליכה ארוכים, מה שלא רלוונטי לנו. זה ללא ספק האזור היפה ביותר שהיינו בו בכל הטיול הארוך שלנו. קירות של אלף מטר ויותר שעולים או יורדים מהים ואליו. פסגות מושלגות, אגמים צלולים, מפלים על מפלים, עוד מפלים ונהרות ונחלים, וירוק. הכל גדול וגבוה וצלול ומרהיב. הגענו ביום גשום וקריר באמצע הקיץ ועצרנו להצטיידות בעיירה טה אנהו המשכנו לפארק בקרבת מילפורד סאונד. במזג האויר הגשום והקריר התארגנו מעט רכבים עם מטיילים צעירים ולא מפונקים שהתארגנו ליום המחרת שבישר על התבהרות מסוימת. הלכנו לישון עם גשם דק וקור אמיתי וקמנו עם פסגות מושלגות סביבינו והרים נוטפים מים ועננים שעולים מתוך היערות הגדולים שסביבינו. נסענו למילפורד ועצרנו בדרך לראות מפלים ונוף. במילפורד רצינו להיכנס עם הקיאק אבל מים קפואים ורוח חזקה מדי ומזג אויר שאומר עזוב תשאיר את זה לכלבי ים. אחר הצהריים עלינו לשייט במילפורד סאונד הגדול לעבור מתחת למפלים להגיע אל מושבת כלבי הים, לחזות בדולפינים קופצים, ולחזות באחד המקומות היפים ביותר בעולם. אחרי השייט אמרתי לעצמי, זהו, עכשיו אפשר לחזור, כבר ראית מספיק.









תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

זהירות נוחתים!

חברה שלי

וידוי – אני אלרגית לקיווי