הורות במרכז

הולכת ומתבהרת התמונה שבסוף החוויה הזאת, ישארו פחות שמות של מקומות או נופים ויותר חוויה של משפחה. 

אנחנו כבר הרבה זמן בדרך ותמר הקדישה את הזוית שלה לחווית חצי המסע.

שמות המקומות בניו זילנד דומים מדי אחד לשני, טה ארוה, רוטורוה, טה אורורה, קצת הפסקנו לעקוב. מחוף המים החמים ירדנו דרומה לרוטורואה עם חניה נחמדה לצד נחל קטן. טיילנו באזור העיר גם למעיינות חמים. 

משם המשכנו לשמורת יער גשם, עצים אחרים מאוסטרליה. עצי ענק. זנים ניו זילנדים של אלונים. יער חי, ירוק על כל הגוונים. אזור של ישובים של אוכלוסיה מאורית ברובה. 

חוף ים באזור החוף המזרחי של האי בצפוני, פריפריה. ילדים על אופנועים וטרקטורים. ערב השנה האזרחית על החוף, זיקוקים מאולתרים של המקומיים.

מאז שיצאנו, אנחנו נעים.

יש קצב לטיול, חזרנו להיות בתנועה, חלפו ענני הבירוקרטיה והבלאגן של ההתחלה. פתאום רואים את המרכז. המשפחה, הילדות, ההורות.

כל ילדה משחקת שח-מט בצורה אחרת, רואה אחרת את המשחק. זה עוד משהו שאני לומד עליהן, איך הן תופסות מרחב, איך הן תוקפות ומתגוננות איך ולמה הן מגיבות ומה הן רואות.

איך אוכל משפיע על מצב רוח. מתי וכמה ואיפה ואיך אוכלים. על מה מותר ועל מה אסור לדבר באוכל. חזרה על חוויות. לגלוש, לחתור מול הגלים, ליפול, לנסות שוב. רותם כל כך התבגרה פה. לא מפחדת מהים, לא מפחדת מהקור.

ניצן לא מוותרת על גלישה, תהיה הראשונה לקפוץ מהמזח. תעיר אותי ותדרוש שנלך לקפוץ מהמזח.

טליה חזרה לים. אחרי תקופת הימנעות ארוכה שבה לא אהבה להיכנס לים בגלל עקיצות של מדוזות או התהפכויות מגלשן עוד בתחילת הטיול באוסטרליה, טליה חזרה לים, למרות הקור, למרות הגלים.

נטע גדל, עדיין קשה לו, אבל הוא הולך מרחקים יותר ויותר ארוכים. הוא רוכב על קורקינט ואפשר להסתובב איתו בעיר בהליכות יותר ארוכות. הוא מחפש חברים חדשים, הוא פחות ביישן.

כל יום הן \רבות ומפטפטות ומתחשבנות וזה המון פעמים מעייף. מצד שני הקרוון מתקפל ונפתח כמעט בלי התערבות של תמר ושלי, אפילו נטע יודע לפתוח את הגלגל של הקרוון, קודם הוא ידע לסגור אותו כשהקרוון לא עומד אבל גם זה מאחורינו. יש ימים שמתחילים רע ונגמרים טוב ולהיפך. אני חושב שאחרי הטיול בזכרון המשפחתי נדבר על דברים לפני הטיול ואחרי הטיול. זאת חוויה מעצבת. כמובן שלא הכל מושלם וטוב ונעים. ביחס אליי אני מרגיש שחלקים רבים מההורות שלי היו לא מכוונים. לא רע או טוב, פשוט לא למטרה מוגדרת. שאיפה לסדר או שקט שלא מתקיימים אצלי. אני לא יכול להגיד שאני אבא יותר טוב, אבל אני מכיר אותן יותר, את תמר, אותי. כשאני לא בטוויטר אז אני גם מצליח להיות נוכח לפעמים. אבל נכשלים בלי סוף. גם כשאין עבודה, לימודים, מחויבויות חיצוניות. יש רק הורות. להיות רק בזה. לא מפסיק לטעות, כיף גדול. כל תכונה שלילית של הבנות או התנהגות מעצבנת של הבנות היא או תכונה שהן ראו אותנו ולמדו, או שהן קיבלו בגנים שזה גם שלנו. כל תכונה שלילית זה אנחנו במראה של קוסמטיקאית שמסתכלת בהגדלה על השחורים בפנים. כאילו תהיו דומות לנו בדברים הטובים למה גם את התכונות הרעות אתן לוקחות מאיתנו? הן מתעצבנות ומתחשבנות וצועקות ואני אומר, תמרי, בואי, קצת תרגיעי בתגובות, אבל היא, לא, היא בשלה.

בין שיגרת הקרוון, לנוף המתחלף אנחנו בסך הכל מתגבשים, מתקרבים.

ירדנו במשך כמה ימים בחוף המזרחי עד שהגענו לנפייר, לא רחוק משם גרה תמר בר חיים, אחות של ליהי בר חיים, חברה ושותפה שעזבה את נערן לפני כמה שנים. תמר חיה עם בן זוג ניוזילנדי מקסים. התארחנו אצלם בחצר הבית לכמה ימים. טיילנו איתם באזור וראינו את הסביבה. אפילו הוזמנו ליום ההולדת משפחתי וקיבלנו הצצה לחיי הניו-זילנדים מבפנים.

משם המשכנו דרומה לכיוון וולינגטון.

היינו בקייפ פאליסר, ראינו כלבי ים שוכבים על החוף, הגענו אחרי עונת ההמלטה והחוף שקק בגורי כלבי ים חמודים.

רותם יצאה עם אחד החברה שהיו איתנו במחנה לדוג פאווא, צדפות גדולות ובשרניות שנמצאות בים ואנשים מוציאים עם סכין. אז רותם נכנסה למים, חזרה עם פאווא וזכתה להערצת כולנו.

אתמול חגגנו יום הולדת 42. היה מעולה, והבנות היו אדירות ממש, כל פעם אני מופתע מהאופן שהן באמת מתרגשות מיום ההולדת של מישהו אחר במשפחה. חגגנו כבר לרותם, לטליה, לניצן, ועכשיו לי.

כל פעם שאנחנו נתקלים במטייל או מטיילת ישראלים החבורה שלנו הופכת לנרגשת מאוד. סוף סוף יש עם מי לדבר עם מי לחלוק חוויות, ווליום השיחה עולה. הן ממש מתרגשות מכל מפגש שכזה.

ועכשיו אנחנו על המעבורת עוברים לאי הדרומי ותיכף נגיע.

x