שירי אמצע הדרך

הדרך יפתה מאד, הדרך ארכה מאד, בואו נעצור לפיפי....

כבר חודש ++ בניו זילנד, כבר 3 שבועות שהקראוון איתנו ואנחנו שוב נודדות, כבר עברנו יותר מחצי הטיול ויש תחושה שעוד מעט מתחילות לספור זמן לסיום (כמעט 3 חודשים).

יש ימים בהם התכלית שלנו לא ברורה, מה אנחנו בכלל עושים פה? יש משהו בחוויית הטיול שמוציא אותנו מההקשר של החיים היום-יומיים. לא שומעים חדשות, לא צריכים אותנו בשום מקום, אנחנו רק לעצמנו. ומה בא לנו לעשות בכלל? לפעמים קשה להוציא אותן מהאוטו לטיול קצר, למרות שבסופו של דבר הכי טוב לנו לצאת, להיות בחיק הטבע, לספור 30 גוונים של ירוק מסביב ולשיר שירים של ערוץ הכיבוד.

יש ימים מלאי התרגשויות – אני חושבת שהיום שבו עלינו על ראש צוק בחמש וחצי לפנות בוקר כדי לראות את הזריחה הראשונה של היום, היה כזה. רגע מרגש שגם עבדנו בשבילו (שבוע אחר-כך עוד היו תפוסות לי הרגליים). או לחוות את חגיגות השנה החדשה מסביבנו ולהכיר את חגי העולם מחוץ לישראל... בחג המולד הבנות קיבלו שיעור על סיפור  חייו של ישו, היהודי המורד, אחר-כך הן יכלו לראות ולהבין את סצנות מריה-ישו- שלושת המלכים על הגמלים שהופיעו בכל מיני מקומות... וגם עוד הזדמנות לעודד מהפכנות וחשיבה ביקורתית, הידד! (תודה ליובל טופר-ארז על הרעיון!)

אור ראשון בדרך לקצה העולם

שמחת הניצחון אחרי הטיפוס!

מה עושה לנו טיול כזה ארוך? אני רואה את הבנות מתבוננות בעולם, רוכשות עיניים יותר מיומנות – לראות סוול בים (צורה של גל, נוה לימד אותן דיבור של גולשות), לראות איך השחפים מניעים את הצוואר שלהם כשהם מתקשרים ביניהם, רואות איך התוכים הלבנים מניפים את הציצית הצהובה אחרי שהם נוחתים, רואות מתי יהיו הסרטים שהן אוהבות בטלוויזיה המקומית. מהממות.

זו הזכות הגדולה של הטיול- לחוות את הבנות שלי גדלות איתי, עוברות איתנו את גלגולי הדרך. הן לומדות גם אותנו. יודעות בעל-פה את ההרגלים שלנו, איך אנחנו שותים את הקפה ומה אוכלים בבוקר (אבל עדין לא לימדנו אותן להכין לנו את הקפה, יש לאן להשתפר). נוה לוקח אותן להרפתקאות שאני לא עומדת בהן – לקפוץ לים סוער ממזח גבוה, לצלול לבריכה קפואה מצוק קטן, אני דובונית פחדנית שנשארת בחוף המבטחים עם נטע (שלא מפחד, אלא  שונא מים קרים).

אני מעריצה את יכולת ההסתגלות והעצמאות שלהן, כל יומיים להבין איך עובדת המקלחת בקמפינג החדש, איפה זורקים את הזבל ומה הדרך הקצרה לשירותים באמצע הלילה. הן מצליחות להתמצא כל פעם מחדש ולומדות לבקש עזרה באנגלית אם יש בעיה. נטע לומד למצוא את גני המשחקים בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו וזה גם הדירוג  הקובע של איכות הפארק – אם יש גן שעשועים, אם יש עוד ילדים לשחק איתם, ואם יש טלוויזיה בחדר האוכל. כיף.

יש אתגר אמיתי להחזיק את הזמן, לזכור איזה יום היום? מה עשינו לפני שבוע? איפה נהיה בעוד יומיים? כל השבוע מרגיש כמו שבת, ואנחנו לא מצליחים לתכנן לוז ממשי, רק כיוון של מסלול וגם אז זה תלוי בעיקר במזג האוויר ובבריאות המשפחתית. התחלתי יומן חצי מצוייר שדרכו אנחנו יכולות לספר מה עשינו ולנסות לזכור מה היום. היומן מאד אהוב, אבל דורש תחזוקה ועבודה, אני מקווה שאצליח לעמוד באתגר.

ומה עכשיו – בוקר קצת מעונן, בפארק מקסים עם דשא ועדר איילים שרועה לידנו. כיף לקום לעולם כזה, לא משנה כמה מוטרף היה הערב לפניו... יום חדש והרפתקאות חדשות לפנינו. ממשיכים להתגלגל וממשיכים להתגעגע.